תקליטור 1
כמו צמח בר
מילים: רחל שפירא
מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול –
ימחל לי על אהבתי.
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם –
מן המדבר.
והוא יבין – אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.
אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם –
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת, שהדליקה אש זרה
את לילותי.
היו, היו ערבי געגועים
היו ימים טרופים.
היה כאב חבוי
ורגעים מכושפים.
אני אזכור מבט,
מגע ידים בכתפי.
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.
רק הד קולך
מילים: איתן פרץ
ממרחבים נשא הגל פרוע
ים מלחך את כף רגלך
ובצמתך שוב תשחק הרוח
ותזמר את שמך...
הקשיבי
איך מעל שחפים יגיעו הכנפיים
ונותר... רק הד קולך.
במדרונות חפזו פרחים לפרוח
לך כלנית בשערך
ועם האביב מהרת גם את לברוח
ואין יודע איך...
הביטי
איך הברוש מעל מניע הצמרת
ונותר רק הד קולך.
כל השירים מצאו דרכם הערב
מן הנירים אל סף ביתך
וכל תקוותי היו אתם לטרף
כי לא פתחת דלתך...
הביטי
איך כוכב קורץ אליך משמים
ונותר רק הד קולך.
כל הגלים נשקו לחוף ברוח
כל הימים נשאו דמותך
ורק צמתך על הכתף תנוע
תשמע המית לבך...
הקשיבי
איך מן המשעול קורא התן לערב
ונותר רק הד קולך.
את ואני והרוח
מילים: יורם טהרלב
את ואני והרוח
יצאנו לכר הפתוח
לנשום את נשמת הדגן
לרקוד עם ריצוד מי הפלג
לפעות עם הצאן על השלף
יצאנו לברוח מכאן
שלשתנו בזמר חוצות יחפני
הרוח ואת ואני
קטפתי לך קוץ וגם פרח
נשקת לטלה שבדרך
ותן משבילנו נמלט.
בכינו עם עץ בשלכת
צחקנו, ושבנו ללכת
אני, והרוח, ואת.
שלשתנו בזמר...
את ואני והרוח
לא שבנו עוד רגע לנוח
גמאנו דרכים ושדות
לפתע הימה הגענו
אל מול הגלים אז כרענו
הרוח המשיך לבדו.
שלשתנו בזמר ...
ושט אתו זמר חוצות יחפני
נותרנו רק את ואני.
שיר בארבעה בתים
מילים: אהוד מנור
בשדה ירוק
רדפתי אחריך
אך הילדים קסמו לך יותר.
בפיהם יפה אתה מאין כמוך,
עד מתי, שירי, מפני תסתתר ?
בדרכי עפר
רדפתי אחריך
אך החיילים קסמו לך יותר.
בפיהם יפה אתה מאין כמוך,
עד מתי, שירי, מפני תסתתר ?
בחשכת הליל
רדפתי אחריך
אך האוהבים קסמו לך יותר.
בפיהם יפה אתה מאין כמוך,
עד מתי, שירי, מפני תסתתר ?
בין המון אדם
רדפתי אחריך
אך הזמרים קסמו לך יותר.
בפיהם יפה אתה מאין כמוך,
עד מתי, שירי, מפני תסתתר ?
נחל התנינים
מילים: אהוד מנור
שוב אני כאן לידך
ושוב הולם ליבי איתך,
אך איפה הם כולם
אותם ילדי השמש?
הסירות כולן טבעו
וחברי כולם נסעו,
גשרון העץ שהתמוטט
עוד מטייל בין שתי גדותיך.
התזכור את השמיים
שטיילו על פני המים
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף.
התזכור שירי ירח
וחצב בודד פורח
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף.
צליל מוכר קולטות אזני,
אני עוצמת את עיני,
לאן הם נעלמו, פעמוני הכסף.
כשהיתה כאן מדורה
עלה עשן, עלתה שירה,
ובאחת אחר חצות
זוכר, גילינו את החושך?
התזכור את השמיים...
הכרמל ניצב איתן
ירוק צבעו של התלתן
מימיך לעולם זורמים, זורמים בנחת.
גם היום, כמו אתמול,
ימינה כביש ועץ משמאל,
ורק עיניים אחרות
אני רואה בתוך המים.
התזכור את השמיים...
6
שיר אהבה ישן (אניטה וחואן)
[מילים]
שיר אהבה ישן (אניטה וחואן)
מילים: נתן יונתן
זהו שיר ישן
על אניטה וחואן
גבהו עשבי הזמן
והשושן פרח עם החוחים
הם שייכים עכשיו למלאכים.
אניטה לחואן חכתה
אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה
גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.
זהו כל השיר
הוא שייך לחלומות
שיש לאנשים
שאחרו לפרוח באביב
שלא למדו את שפת האוהבים.
ההם שלא נולדו בזמן
אבל איזו אניטה מחייכת בלבבם
אותו חואן, אותה האהבה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.
תיבת הזמרה נפרדת
מילים: נתן אלתרמן
על העיר עפות יונים, על העיר, על יער פרא
על כיכר התליינים, על ריסי נשים בערב,
בערב, עם הרוח הנודדת לא ניסע הרחק מכאן.
השקיעה נשאה בדרך את סלי הדובדבן
השקיעה נשאה בדרך את סלי הדובדבן.
ערב, ערב, עיר ערבית. אפרד מרחוב האבן
אל עיני סוסים אביט, כהביט אישה אוהבת.
אוהבת, כי הסוף, אחים, הוא אלם. כי באוני הדממות
כעיניים מול ההלך הדרכים נעצמות
כעיניים מול ההלך הדרכים נעצמות.
עוד מקטרת נעשן, על מפתן עתיק נשבה
את חיינו ניישן כתינוק נרדם בשבע.
בשבע, רוח סער ועננת, רוח יער ושנים
בואי, בואי, על משענת, בת שיריי הנושנים
בואי, בואי, על משענת, בת שיריי הנושנים.
על העיר יונים עפות, כל ימי שטים ביחד
אור, ערים ומרצפות, זרוע מניפה מטפחת –
מטפחת ומפולת-ליל ניתכת, אדוני האדונים
גוף נופל על אדמותיך, על העיר עפות יונים
גוף נופל על אדמותיך, על העיר עפות יונים.
על העיר עפות יונים
על העיר עפות יונים
על העיר עפות יונים.
שמלת כלולות
מילים: דודו ברק
שמלת כלולות נתתי לך שלוה ונהדרת
עם רבבת פרחי לילך ושכמיה סוגרת
עם הינומה, כולה זהב שאול מקרן סהר
וזר פרחים עשוי שנהב, מבית פיות היער
התקנתי בה עלי טופז ושושני שלהבת
ולערפה נתתי פז, כולו רקמות מחשבת
את כל אבק הכוכבים פזרתי מעליה
ואת לבן כל העבים הנחתי לרגליה
שמלת כלולות נתתי לך ופרפרים אלפיים
הם לחופה ישאו אותך בין ארץ לשמים
ואז אותך בזרועותי רוגעת ובוטחת
אשא עם ירח כלולותי, אל נחלה ונחת
וכך תאמרי לי, נסיכה, ואת כולך זוהרת:
אמלוך בממלכה שלך גם בלי שמלת תפארת
אם נחלתנו מנוחה ואהבה ביתנו
אמלוך בממלכה שלך עד כי יכסיף ראשנו.
סוס מעץ מוטל בחושך
סוס מעץ ומדליון
ציפורים מצאו מחבוא בי
ציפורים מן הדמיון
אדמה שלא עזבת
קרא לי עוד ועוד ועוד
מי בוכה שם; הוי ענני
אי פניך מועדות.
כמו על אור אני הולכת
עם סלים של הזיות.
בד קטיפה אותי הלבשתי
כמו שמלה לקראת כלולות.
אדמה שלא עזבת
קרא לי עוד ועוד ועוד
מי בוכה שם; הוי ענני
אי פניך מועדות.
הר מול הר – הרי ציירתי
שלל אדום של זיכרון
בואה ים, כסני עשב
קול אדם על סף דמעות.
אדמה שלא עזבת
קרא לי עוד ועוד ועוד
מי בוכה שם; הוי ענני
אי פניך מועדות.
תפילת דייג
מילים: נתן יונתן
הים ניגש בלחש אל החוף
אתה זוכר אולי פגישה כזאת כרשת
פזורה של שערות אשה לחות
דיג אחד השליך חכה מראש הגשר
אז עלו דומם
עם גאות הים
וצללו עם השפל
השפל, הגאות, האנחות,
המלח המלבין תוגת גזעי-האשל
שולי הקונכיות לוקטים בחוף
קינת שחפים טרופה של אהבה נואשת
אז עלו דומם...
הים נפרד בלחש מן החוף
מחר אולי ירצה אליך שוב לגשת
גומת החול, שפתיך המלוחות
אותו דיג אותה אשה אותה הרשת.
אז עלו דומם...
אילו כל האוהבים
מילים: יוסי גמזו
אילו כל האוהבים תלו בכוכבים
בלילה זה את מבטם,
אילו כל הלגיונות השליכו פגיונות
למרגלות אהבתם -
איך היו נושרים אלינו חלומות בשלים!
איך היו רוגעים גלינו, ילדתי שלי...
אילו כל האוהבים תלו בכוכבים
בלילה זה את מבטם -
קמו לעינינו, ממצולות שירינו,
כל האגדות כולן...
אילו כל האמהות המסו בדמעות
את סוללות התותחים,
אילו כל החפירות, פצועות ואפורות,
לא העלו אלא פרחים -
איך היה חולף הרוח קל במשעולים.
איך היה יומי זרוח, ילדתי שלי...
אילו כל האימהות המיסו בדמעות
את סוללת התותחנים
קמו לעינינו...
אילו כל הביעותים נפלו מתמוטטים,
על סף ליבנו הזוכר -
אילו זמר שדות הקרב הניח אחריו
את מקומו לשיר אחר, -
איך היה חופז האור על כל המכשולים!
איך היה ליבי נעור אל ילדתי שלי...
אילו כל הביעותים נפלו מתמוטטים,
על סף ליבנו הזוכר -
קמו לעינינו...
כמו ציפור מטורפת
מילים: איציק איינהורן
רוח זורע
עלים על מדרכת,
ואין איש יודע
לאן את הולכת,
עיר טרם ערב
לוטשת עיניים,
כשאת מצטמררת
מרטט של קיץ...
כמו ציפור מטורפת -
את נוסקת לרום
וצונחת כאבן,
נוגעת בחום -
לעולם לא נצרבת,
פתע הרעד -
ואת לא נשמרת
נקשרת
לתמיד
ים של נובמבר
גועש לרגלייך
גלים נשברים
על חופך כל הליל
מלח של אשר
סמוקת לחיים
צוחקת בחושך
חובקת שמיים
כמו ציפור מטורפת
את נוסקת לרום
וצונחת כאבן
נוגעת בחום
לעולם לא נצרבת
פתע הרעד
ואת לא נשמרת
נקשרת
לתמיד
גשם ורעם
העיר מתעטפת,
ואת עוד עם טעם
שפתיו מרחפת,
נרטבת במים
נפרדת מסלע
חוזרת לבית,
הוא שם,
מחכה לך...
כמו ציפור מטורפת
את נוסקת לרום
וצונחת כאבן
נוגעת בחום
לעולם לא נצרבת
פתע הרעד
ואת לא נשמרת
נשארת
לתמיד
פת חלקה טובה
מילים: דרור משולם
לפעמים לב רועד לשמע
קול תפילת הזורעים בדמע,
ממתינה עד בצורת תעבור, ופתע תחזור
מחייך ברוך.
צליל החג, עוד שנה עוברת,
שוב מוצאת את עצמי זוכרת:
שביל עפר ורגלי היחפות אורבות בשערך
לקדם דמותך.
ובעוברי היום מנסה לומר:
תראה הכל יהיה עוד טוב,
הן עוד לא נגמר,
שבעת מינים חבים עוד חוב,
פת חלקה טובה,
שעוד תרווה באמונה
את צימאונה.
צל ענן נח שוב על שדותינו,
קשת שוב מאירה פנינו.
מקשיבה, כל הטוהר מסביב,
הכפור והאביב
מטביעים דמותם.
אני הולכת אלי
מילים: לאה גולדברג
השנים פרכסו את פני
בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.
בעיני נשקפים
הנופים.
ודרכים שעברתי
ישרו צעדי –
עייפים ויפים.
אם תראני עכשיו
לא תכיר את תמוליך –
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשוא
כשהלכתי אליך.
שיר למענך
מילים: רחל שפירא
אם לפעמים קשה מאוד המועקה
האנשים נראים זרים ומתנכרים
שירי יבוא כמו אדם שעל הסף חיכה
כדי לקחתך אל החופים המוארים.
אם לפעמים אתה מקדים להתעורר
וקצה חלום כמו ספק מטריד אותך
שירי יבוא זהיר מאוד אתך להזכר
שהבדידות שלי עברה בבדידותך.
עוד שיר אחד אני שומר למענך
אני רוצה להקיפך במילותי
אני נותן לך את השיר,
עשי בו כרצונך
ושעותייך יתקרבו אל שעותי.
ואל תשכח השיר שלך הוא נאמן
הוא מתחבר מצערי ותקותי
וכשתביטי בפני תדעי שכל הזמן
אני כותב לך מכתבים במחשבתי.
רק שיר אחד אני שומר למענך...
שדות ירוקים
מילים: יורם טהרלב
בשדות הירוקים בם הלכנו
את פוסעת לבד
ושוב עולים שירים אותם מזמן כבר שכחנו
ונלכד המבט
רק השירים חוזרים אל עצמם
כי השירים תמיד הם צעירים
והגלים חוזרים אל הים
והרוחות אל ההרים
בשדות הירוקים בם הלכנו
שוב איננו עוברים
כי נערה הרחק הרחק הלילה נשלחנו
לשדות אחרים
רק השירים חוזרים...
בשדות הירוקים בם הלכנו
לא תראינו עכשיו
אבל את כל הזכרונות עמנו לקחנו
בדרכנו לקרב
רק השירים חוזרים...
בשדות הירוקים בם הלכנו
עוד נצעד אוהבים
ואז תראי ילדה כי גם אותך לא שכחנו
כמו את כל השירים
רק השירים חוזרים...
ריח תפוח ואודם שני
מילים: יורם טהרלב
שובי צפורת על כנף הרוח
כבר בגני פתח הסמדר
לב כל יחמוד נצת התפוח
גשם הלב וחורף עבר.
מי לך יביא את זו האגרת
מי ישאך, כלה, אל גני ?
קן לך אבנה על בד וצמרת
ריח תפוח, אודם שני.
בואי נא, בואי, צבית החמד
בגד של טל לבשו השדות
כבר האדימו עין ושמש
ובגביענו יין אדום.
הו מי יטוס, ידאה בשמים ?
מי לך יביא בשורת האביב ?
מי ישאך, כלה, על כנפיים ?
מי אל גני, אותך מי ישיב ?
שובי נא, שובי, כי תם החורף
קיץ חדש השחר הביא
שובי אלי קנך, הצפורת
שובי, צביה, אל ערש הצבי.
מי לך יביא את זו האגרת...
הדודאים נתנו, נתנו ריחם
ועל פתחינו כל מגדים
הדודאים נתנו נתנו ריחם
ועל פתחינו כל מגדים
מה יפה דודי, יפה ואף נעים
דומה דודי לעופר איילים
מה יפה דודי, יפה ואף נעים
דומה דודי לעופר איילים
ניצנים נראו בארץ
מילים: שיר השירים
ניצנים נראו בארץ
עת זמיר הגיע, עת זמיר
כי הנה סתיו עבר,
סתיו חלף הלך לו
הגפנים סמדר
נתנו, נתנו ריחם.
החול יזכור
מילים: נתן יונתן
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה, לא ימחה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חוור
והם רשמו בתוך החול כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה, ושחוק רפה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן...
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושנים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה, והשקמה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן...
החול יזכור,
החול יזכור,
החול יזכור.
יזכור.
תקליטור 2
שירים עד כאן
מילים: נתן יונתן
שירים עד כאן. נתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור מה עוד אפשר לרצות
יפים ממני וממך האדמה לקחה.
שירים עד כאן. דקה אחר דקה
קצרות ואוהבות וכואבות
אבל האחרונה סופית וארוכה
שעון השמש והחול הגיע עד הקו.
שירים עד כאן. בגובה הפסגה
גם האויר מתחיל להיות דליל
אבל לכם ולי עוד נשארו מלים
לזכור איך שהיינו כאן כשיסגר הגן.
שירים עד כאן. הבכי והצחוק.
קולות האנשים. כוכבי הזמן
השמש והים, הלחם, העולם, המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר לחיות בתוך השיר.
ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל
ארץ אשר מרדפים קורותיה
אלפיים דפים ועוד דף
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף.
ארץ אשר ירדפוה אוייביה
והיא את אוייביה תרדוף במרדף
היא את אוייביה תשיג, אך אוייביה
הם לא ילכדוה בכף
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף
היא יראה
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף.
תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו
במחבוא, במחבוא
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא.
אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות.
בסכין בלאט גילפתי נבל משנהב
מיתרים עליו מתחתי עשויים זהב
אצבעות אליו שלחתי וניגנתי שיר
וההד מקצה האופק את שירי מחזיר
בסכין בלאט גילפתי חלילית מסוף
נקבים שמונה ניקבתי וכולו עטוף
את שפתי אליו קרבתי וחיללתי שיר
וההד מקצה האופק את שירי מחזיר
מנחושת יצוקה בניתי פעמון
ענבלים אליו חיברתי כפרחי רימון
את ידי אליו שלחתי וצלצלתי שיר
וההד מקצה האופק את שירי מחזיר
קרן יער לי בניתי עשויה מצדף
אלגביש אותה כיסיתי עיטורי זהב
את קרני אל פי קרבתי והרעתי שיר
וההד מקצה האופק את שירי מחזיר
שדרות בגשם
מילים: נתן אלתרמן
באור ובגשם העיר מסורקת.
היפה באמת - היא תמיד ביישנית.
אלך נא היום, עם בתי הצוחקת,
בין כל הדברים שנולדו שנית.
הנה הזגוגית - שמה צלול משמותינו
ומי בקיפאון הרהורה יעבור?
על קו מיפתנה, כעל סף נישמתנו,
הרעש ניפרד מן האור.
הנה הברזל, האליל והעבד,
נפח הימים הנושא בעולם.
הנה, בת שלי, אחותנו האבן,
הזו שאיננה בוכה לעולם.
גבהו בימינו האש והמים.
אנחנו עוברים בשערים ומראות,
נדמה - גם הלילה הוא נהר היומיים,
אשר על חופיו ארצות מוארות.
נדמה - גם אנחנו הבוקר נגיע
אל בית אחרון בנתיב הרחב
ושם עוד ניצב לבדד הרקיע
וילד משליך כדורו לרגליו.
באור ומטר השדרה מסורקת.
דברי, ירוקה, רעשי!
ראה, אלוהי, עם ביתי הצוחקת
אני מטייל ברחובך הראשי.
עירי הפרומה שמלתה מרכסת.
חייוך הברזל והאבן עוד שט.
הללו אינם שוכחים את החסד
של מילת אהבה אחת.
אנשי הגשם
מילים: רחל שפירא
אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם
טיפות גדולות זולגות על עלבונם
את מרוחקת ואינך רואה אותם
הם מקבצים את חיוכייך בגניבה
כי מבטך עוד לא פגש במבטם
עוד לא אמרת להם מילה טובה
אם אהובייך יפקירוך
אם תחניק אותך בגידה
אם לשלום כבר איש אותך לא יברך
אנשי הגשם יכתירוך
למלכתם היחידה
ויחלקו אתך את לחם צערך
עודך חוגגת ואינך זקוקה להם
אנשי הגשם מביטים בך בחמלה
לו רק יכלו היו נותנים את חייהם
לשמור אותך מעוני או מחלה
אנשי הגשם ממתינים לך בפינה
נאמנים כצל, סבלניים כזמן
וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה
נושאים אותך לעבר מפתנם
כשאוהביך ישכחו
וכל כלביך ינבחו
אנשי הגשם יאספוך אל מטתם
והם ירימו את ראשך
ויאמצו את יאושך
לחממך בפרורי אהבתם
ימינה, שמאלה והלאה
מילים: לאה נאור
ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים.
ואם תשאל איפה האושר,
האם בכלל איננו או שאולי
ישנו מעבר לים.
ואם תשאל איפה האושר,
אני אומר לך ביושר,
הלא כולם יודעים, הנה הוא שם.
ימינה שמאלה והלאה וכאן...
ואם האהבה איננה
לאן אלך ואבקשנה - תשאל,
אולי מעבר להר.
ואם האהבה איננה
לאן אלך ואבקשנה - תשאל,
אני אשיב וכך אומר:
ימינה שמאלה והלאה וכאן...
ואם תשאל היכן הפחד
והתוגה הלא נשכחת איפה
ואי מקום הכאב.
ואם תשאל היכן הפחד
והתוגה הלא נשכחת איפה
אני אשיב בכל הלב:
ימינה שמאלה והלאה וכאן...
מגש הכסף
מילים: נתן אלתרמן
...והארץ תשקוט עין-שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים
ואומה תעמוד קרועת-לב אך נושמת...
לקבל את הנס האחד אין שני
היא לטכס תיכון היא תקום למול סהר
ועמדה למולם עוטה חג ואימה
אז מנגד ייצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול פני האומה
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש
לא החליפו בגדם לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש
עייפים עד בלי קץ נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים
דום השניים ייגשו ועמדו לבלי נוע
ואין אות אם חיים הם או ירויים
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: מי אתם –
והשניים שוקטים יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך ניתנה מדינת-היהודים
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי-צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל
שובי בת ירושלים
מילים: דודו ברק
אור נדלק בבית הכרם
נר זורח בְּנָיוֹת
בגונן הילה זוהרת
ועיניי אל תלפיות
בקוממיות בוקע
שיר מקשת החלון
מגילֹה מזמור נובע
אל אוקיינוס הלילות
שובי, שובי, בת ירושלים
אל ביתי, אל יום קודשי
הריבון גמל עליך
ועלי, ועל נפשי
סהר של שבת הגיח
שט על מאה שערים
איש מבית לוי הופיע
שב מדרך נס הרים
כוהנים עברו בחושך
בבואם מעיר גנים
עם אפוד, וציץ, וחושן
רימונים, ופעמונים
שובי, שובי, בת ירושלים...
אל רמת-רחל יגיעו
מלאכים וְשִׁנְאַנִּים
את ימין משה ירגיעו
משכנות שאננים
מישהו מרבד יניח
על עין כרם הרדומה
ושלוה גדולה יבטיח
לרחביה ורוממה
שובי, שובי, בת ירושלים...
הריבון, הנה גמל עליך
נומי, נומי עיר שלם
הנידח במשורריך
את שירך הנם חולם.
שיר לאחותי
מילים: יעל קציר
אחותי הקטנה הקשוחה,
קולך לוחש רועד אני שומעת.
אני רואה אותך צועדת נחושה,
חוצה את הרוחות אל קו הגמר.
ועוד מעט, אחות, את כבר נוגעת.
כי לפעמים את שם לבד
ולא רואה את הכיוון או המרחק.
השמיעי קול, קראי חזק,
הישירי מבטך קדימה.
זכרי את המילים משיר ישן, ששרה אמא.
את יכולה, את יכולה, את יכולה.
לכשתגדל, ליאור שלי, ילדי.
תאחז בי, אבא-פתי, בידי.
בצעדים כבדים ורועדים
אלך איתך אל עבר-הבתים.
תיקח, ליאור, שתי זרועותיי תיקח.
חיבקוך כשהיית ילד רך.
ואם לָאוּ מעט הן לא תשכח:
אין עוד ידיים אוהבות כל-כך !
אם לבדך תלך בערב-סתיו
עימך יצא שירי המאוהב.
כרוח, שערך הזהבהב.
הוא ילטף באהבה של אב.
ועת עם ילדתך תפסע, ילדי,
אשלח את זה הזמר יחידי
בכל אשר תלך. בדמי-ביתי
איתך אהיה ילדי. עדי כלותי.
לכשתגדל, ליאור שלי, אל גיל ואור,
את אבא ושירו זכור תזכור –
אכן, תמימים היו בתיו של המזמור,
אך אהבוך כלבבם ילדי ליאור.
את שומעת
מילים: נתן אלתרמן
את שומעת. הרוח זרה וסתווית.
אורח צועד אל ביתך שהחוויר.
אם ניצבת בחלון, או רקמת, או טווית,
כבי את האור ושכבי.
את נרדמת. ואני אכנס ואשב.
לרצפה אשב
להביט עליך.
שותק ונכרי, בחדרך השליו,
אחכה לך כמו נעליך.
את תקומי מוארת בנוגה-אויבים,
כי עבר בשנתך, בשנתך אלוהי.
אז תקומי,
ושני חלומות לא-טובים
יתקרבו לאיטם,
יאחזוך בידם
ויובילו אותך אלי.
זה לא הצבע
מילים: אהוד מנור
לבן, לבן חייכְתָ בלבן
לבן, מכנף ציפור נשב חיוך בגן
סגול, סגול, עניתי בסגול
סגול כהה ומאוהב
זה לא הצבע
זה רק מן טבע ילדותי
עוד לחלום, זה טבע מיושן
זה לא הצבע
אותךָ אוהבת כנראה תמיד
ולא רק בשחור לבן.
אדום, אדום אהבנו באדום
אדום, שאין שני לו בעולם כולו
ירוק, ירוק טיילנו בירוק
ירוק נוצץ רטוב מטל
זה לא הצבע...
אפור, אפור, הלכתָ באפור
אפור היה הכביש רועד נמתח בכפור
כחול, כחול בכיתי בכחול
כחול עמוק וקר בלי שאת.
זה לא הצבע...
ערב שבת. רוח זכה
מי שיבוא אל דלתי המחכה
הוא יכנס, אור בעיניו
איך אקבל בשמחה את פניו.
ורד יתן ניצנים בגני
בין השמשות ערב יוצת
בחלוני יזמרו היונים
ובליבי – ערב שבת.
ערב שבת. זמר ישן
מישהו בא אל ביתי הקטן
חול בבגדיו, חג בידיו
ומוארים לבבינו עכשיו.
ורד נותן ניצנים בגני
בין השמשות ערב ניצת
בחלוני מזמרות היונים
ובליבי – ערב שבת.
ערב שבת. שובל ענן
שמש צובעת שקיעות בלבן
מי שהיה – הוא עוד יחזור
עם השבת והחג, והאור.
ורד יתן ניצנים בגני
בין השמשות ערב יוצת
בחלוני יזמרו היונים
ובליבי – ערב שבת.
זאת ירושלים
מילים: איתן פרץ
גגות של בניינים
ואבן מסותתת
וברחובות המיית שלוה כמוסה
ומשבים רעננים
צמרת מרטטת
וצחוק בחצרות בינות חבלי כביסה
זאת ירושלים
של אבני החושן
זאת ירושלים הבנויה לתלפיות
מאה לה שערים
סביבה עצי הזית
בסמטאות זרקה כבר השיבה
ומתנגנים המזמורים
מעבר הר הבית
בדרך היורדת אל המצלבה
זאת ירושלים
של אבני החושן
זאת ירושלים הבנויה לתלפיות
וקול המואזין
עולה מן הצריח
מכנסיות עונים פעמונים
ונער קט עם התפילין
את תפילתו שוטח,
ומתמזגים מעל העיר הניגונים
זאת ירושלים
של אבני החושן
זאת ירושלים הבנויה לתלפיות
הגביע הגביע, מי ישק לשפתותי
מי תפוח לי יביאה, מי יפרע את צמותי
התאמר לי הגביע, מי יבואה, ומתי ?
הגביע משפתיך לא ימושו שפתותי
התאמר לי הגביע מי יבואה ומתי
מארצות נכר עם ערב בא אביר על סוס לבן
מטה רצתי אל הדרך ובידי פרחי הגן
מן הזר לקח לו פרח, ומטבע לי נתן
הגביע משפתיך...
מן הדרך ביום קיץ בא מלח זקן ושר
בקבוקו הריק מיין לי הציע הוא כשי
בקבוקו הריק מיין, עוד מוטל לו שם בגיא
הגביע משפתיך...
עלם לא ידעתי מי הוא על סיפי עייף צנח
השקיתיו ונשקתיהו ופתאום עיניו פקח
בידו מחה את פיהו, הצטחק לו... והלך
הגביע משפתיך...
חלוני נפתח ברוח ותינוק צחק אלי
בידו אחז תפוח וקרא לי אל הגיא
על כפיים הרמתיהו, הוא נשק לשפתותי
הגביע משפתיך...
אתמול היום מחר
מילים: אהוד מנור
אתמול
אתמול ירד הגשם עד לשעות הערב
הרחובות היו ריקים מילדים
אתמול
אתמול היו כל ציפורי הגן לטרף
ובשבילים לא נשמעו עוד צעדים
אתמול
אתמול כשאמרת שלום
נקוו דמעות חמות בזויות עיניך
ראינו את עקבות העצב בפניך
אתמול הייתה גם עין השמש אפורה
אתמול
היום
היום עולים אדים חמים משדות הלחם
והגבעות עוד מכוסות בערפילים
היום
היום נושאים הילדים ילקוט על שכם
ומתנגנים בעיר שירי החיילים
היום
היום לכל האוהבים
שנפרדו אי-שם צופרת הרכבת
על הרציף אנו רואים אותך ניצבת
היום השמש מחייכת ובוכה
היום
מחר
מחר ישוב הבוקר לצייר שמיים
והיונים הלבנות אל ראש הגג
מחר
מחר יוכלו החיילים לחבוק ידיים
וכל ימי החול יהיו ימים של חג
מחר
מחר כשנרד יחדיו אל חוף הים
נודה שרק אותך אהבנו
והאביב הטוב יזרום שוב בלבבנו
אולי מחר תשוב התכלת ללבן
מחר
מישהו בוכה בי,
מישהו בי רן.
מישהו הולך בי
בלי ידע לאן.
מישהו גונח,
מישהו צוהל;
איש בי מתייפח,
איש בי מתהולל
מישהו בי ילד,
מישהו בי סב.
מישהו לתכלת
בי נושא עיניו.
משהו הומה בי
חרש, וממתין.
ואני יודע
ואיני מבין...
פוגה קטנה
מילים: נחום היימן
כה קטנה את ועיקשת
ברקותי נוקשת
אותי את מבקשת
להיות שלך
זה התחיל כמו "עוגה, עוגה במעגל נחוגה".
שמות עשית בי, פוגה,
התאהבתי בך.
פעם היית רק מנגינה לבני השבע
רק שיר של קוביות
החלפת גוונים וצבע
כי רצית לחיות.
בסולמות ליבי עולה את ויורדת
זורמת בעורקי
על מיתרי פורטת
לא אומרת די
רק אתמול היית חולמת
רכה ונעלמת
היום את שוב הולמת בראשי
את דוהרת וחותרת
זריזה ומאלתרת
לעד לא מוותרת על נפשי.
פעם היית רק מנגינה לבני השבע
רק שיר של קוביות
החלפת גוונים וצבע
כי רצית לחיות.
את מצווה עלי, אני ולא אחרת
מכאן ועד שיבה
את פרחחית וגברת
אין לי שום תקווה.
והנה את שוב שוטפת
לעד לא מתעיפת
את כל חושי טורפת
בקרבי
עוד יוקדת ולוחשת
רוקדת ורוחשת
פוקדת ובוחשת בליבי.
פעם היית רק מנגינה לבני השבע
רק שיר של קוביות
החלפת גוונים וצבע
כי רצית לחיות.
נוחי לך, נוחי לך, הניחי לי הלילה
ראי כבר מאוחר
עלי לך מעלה מעלה
וחזרי מחר.
ארץ שבעת המינים
מילים: דודו ברק
שיבולים אל מול חמה
ברינה יוצאים יחדיו הקוצרים
הדגן לאדמה
מנשק בתום עידן ממטרים
ארץ בה שבעה מינים
ארץ שעורה, חיטה ועינב
ארץ זית ותאנים
ורימון וגם תמר הזהב –
לכרמים בנות שבות
במחולות ובשירה אדירה
ענבים ואהבות
תאסוף בשפע כל נערה
ארץ בה שבעה מינים...
תחת עץ התאנה
לבונה ומור וצוף הזהב
את אינך מאמינה
הוא רוצה אותך בדבש וחלב
ארץ בה שבעה מינים...
הרימון מסמיק על עץ
את פניו ראינו למרחוק
איך ליבנו מתנפץ
כרימון שחוט אל פיך המתוק
ארץ בה שבעה מינים...
מן הזית שוב נלמד
לעשות תורה וגם אהבה
התמר תושיט שוב יד
ותבעיר בנפש אש להבה
ארץ בה שבעה מינים...
הפירות על השולחן
שיבולים בתוך סלי נצרים
אם הגענו עד לכאן
עוד נאהב ועד מאה ועשרים
ארץ בה שבעה מינים...
סוף: ורימון וגם תמר הזהב – שירו שיר
אדון חרדון המפוזר
מילים: לאה נאור
אדון חרדון פחד מאוד
מגברת חרדונה.
כי הוא היה כזה רזה,
והיא כזאת שמנה.
אז הוא ברח, הוי הוא ברח,
לפתע נעצר.
למר חרדון המפוזר
קרה דבר מוזר:
הוא שכח, הוא שכח
מאין בא ולאן הלך.
אדון חרדון רצה לחזור
אל גברת חרדונה
כי הוא שכח שהוא רזה
והיא כזאת שמנה.
מיד פנה לאחוריו
לפתע נעצר.
אדון חרדון המפוזר
שכח איפה הוא גר.
הוא שכח, הוא שכח
מאין בא ולאן הלך.
אדון חרדון נשאר בעיר
על גג נפלא של פח,
ולא רצה להיזכר במה שהוא שכח.
מיד חבש את משקפיו,
ישב לקרוא עיתון.
אדון חרדון המפוזר
שכח שהוא חרדון.
הוא שכח, הוא שכח
מאין בא ולאן הלך.
זמר נודד (המשולח)
מילים: נתן יונתן
מה-דקים אלי-האורן,
מה-עבים גזעי-הזית.
ואהוּב כָּרְכּוֹב-הבית
ליונה ולחרוב.
ממרומי הרי-הבתר
איש גלש אל תוך הואדי.
עוד מעט יאמר: כבר באתי
אל ביתי אל האהוב.
לא נעלתי את הדלת,
על השער אין בריח,
כי ידעתי שיגיע
יום אחד, עייף, עצוב.
ילטף את כד המים,
ויריח את הלחם,
ופתאום יקום ללכת
אל הדרך לבלי שוב.
עוד הטל דולף באורן,
והצל נופל בואדי,
הוא יצא ולא ידעתי
למה בא ואיך פרח ?
ומאז רבים חולפים פה,
ובכל אבק פורח
אבקש את האורח
התמוה, המשולח.
צוננים בכד המים,
בתנור לוהט הלחם.
שב עימי ואל תלך-עוד !
כך אומר לו, למשולח.
כָּשָׁנִי עיניי מבכי,
על ראשי הלבין השלג,
אך-רגלי עודה כושלת
אל הדלת בה הלך...
חופים הם לפעמים געגועים לנחל
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להשאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.
גם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח,
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבו
אשר היה
ורק הים
שר לבדו שם את שיריו.
כך בין צדפי לבו של האדם
שרים לו נעוריו.